אבי
בן 57. ילד שלישי בין חמשה ילדים. גדלתי במשפחה מסודרת. אבי היה איש קנאי מאוד לאמי. מונע ממנה דברים רבים. לא אפשר לה לצאת ומצר את צעדיה. הוא היה שליט בבית. תמיד הוא אמר את המילה האחרונה. הנוקשות חדרה גם אלינו, הילדים. בתור ילד לא הצלחתי להפנים את הקושי ואת החשדות של אבי כלפי אמי. הוא היה אובססיבי כלפיה.

אמי חיה בפחד מתמיד. אני לא הצלחתי לגונן עליה. ראיתי שהיה לה קשה. היא פיתחה סגירות מאוד.
אבי לא ראה אותנו כבעלי רגשות ולא כבעלי רגישות. לא היתה לנו דעה. חושב שהיא גם פיתחה דכאון תחת הנטל של טיפול בחמישה ילדים. הנוקשות והשליטה לא אפשרו לאבי להפגין אהבה ורגישות. הבית היה מקום קריר. לא הופגנה חמימות. אנחנו בעצם גדלנו בתחושה שמפנימים רגשות.
הייתי בלגניסט. לא הצלחתי להתמיד במסגרות לימודיות. אבי לא ראה בנו כבעלי רגשות ולא בעלי חשיבות ודעה. צריך פשוט לגדל אותנו. חומרית. רגש ונפש- לא קיימים. כבוד ופחד ישמרו בדיסטנס כי כך גם אבי גדל.
בתור ילד לא היה לי פחד מכלום. הייתי ילד שחי בסכנה ונהגתי לפרוץ גבולות. בצבא הוצבתי בתפקיד שבו הסכנה הייתה מוחשית וגדולה ואז לראשונה חשתי את הסכנה ומהו פחד.
את אשתי הכרתי במסיבה. רציתי אותה מאוד. אבל לא יכולתי להגיד אני אוהב אותך, לנשק, לפנק, אני מדחיק רגשות. התחתנו ונולדו שלושה ילדים.
הייתי כמו אבי. אין אהבה.אני צריך להיות השוטר בבית. צעקות, הילדים פחדו ממני. לא הרגשתי מה עובר עליהם מבחינה נפשית ורוחנית לא הייתי קיים עבורם. לא היו לי הכלים להעניק להם. אני הרגשתי שהפתיל קצר, אין לי שליטה בכעסים.
אישתי רצתה אדם עם רגש ולא מצאה אותו, היא היתה זקוקה לחיבוק ובמקום קיבלה צעקות.
כשאני פוחד מהלא נודע אני נכנס לחרדה וזה יכול להתבטא בצעקות, באלימות מילולית ופיזית שפגעה באישתי וילדיי, יכולתי לקפוץ מכל טריקת דלת,רעשים צעקות ובכי בקרבי גורמים לי לעבד את דמותו של אבי,החינוך לחוסר הבעת רגשות יחד עם זכרונות המלחמה שעברתי בצבא העירו את הטריגר שקיים בי.
לא יכולתי לשמוע את אישתי בוכה הייתי מבקש שתשתוק ניסית לחשוב על אימי שבכתה והשתיקו גם אותה,במשך השנים אישתי הבינה שהיא צריכה לפתח את עצמה כדי לצאת ממעגל האלימות ובשלב מסויים הרגישה שהיא לא יכולה להמשיך לחיות איתי.
היא הגיעה להחלטה שצריך לעזוב ופנתה לעו"ד שיסדר הכל ועוד באותו יום ברחה מהבית, כשהבנתי שהיא עזבה והשאירה אותי לבד גם עם עיקולים,ללא ידיעה ברורה ובעצם פגעה בכבודי ובמקומי הרגשתי שאני יכול להרוג אותה אם אמצא אותה,לא הבנתי שמישהו יכול לעזור לי ויש מכלול של דפוסי התנהגות שמחייבים טיפול.
לאט לאט הבנתי שאני צריך לשחרר אותה ולדאוג לחיי, לקבל ייעוץ משפטי, הייתי בתחושה שכולם אשמים רק לא אני,ראיתי את הכעס העצמי שלי וכמה פגעו בי.
היום אני מבין שהיא פחדה ולא היתה לה דרך אחרת, עד היום יש לי רגשות אליה שאני לא מצליח לבטא לא הצלחתי לנהל תקשורת רגשות ודו שיח, גם לא עם ילדיי הרגשתי שהם כועסים עליי.
חשתי בושה מהידיעה שזה מה שעבר במשפחה שלי,לקח ולי את המשפחה, אני מרגיש שאם היו שולחים אותי לטיפול ומאפשרים לי פנייה למקום של תמיכה החיים שלי ושל הסובבים אותי היו משתנים, את היכולת לחוות רגשות מחדש אני מנסה להרגיש דרך הנכדים.
לילדיי הפריע במשך השנים שצמאתי רק את החסרונות שלהם,ולא נתתי להם לבטא את עצמם.
השינוי שהביא אותי לטיפול היה מפגש עם אישה שאמרה לי שאינני יודע להביע רגשות ולאהוב ובעצם אני אדם כועס, באחד הימים נכנסתי לקופ"ח ושם ראיתי מודעה שמדברת על סדנה להתמודדות עם כעסים התקשרתי לשם ואמרו שיחזרו אולם לא חזרו,כעבור כחודשיים אותה אישה חזרה ואמרה לי שאני עדיין זקוק לטיפול וכך בעידודה הגעתילמרכז ונפגשתי עם עו"ס.
לראשונה הרגשתי שיש מי שמקשיב לי, שנותנים לי כלים להתמודד עם המצוקה, פגשתי גברים שנמצאים במקום שלי, שם אני לומד שאין צורך בשליטה.
אני מרגיש שעם הכלים החדשים בתוך המרכז אולי הייתי מצליח לחזור לאישתי וליצור זוגיות מחודשת,תדע מי אתה ומה אתה,כל סוגי האלימות יכולים להיות מטופלים אבל צריך שהטיפול יהיה מיידי ונגיש עבור הגברים.
אם אני לא ראיתי את מצבי אתם הסובבים צריכים לראות ולעורר מודעות לנושא ובכך לחסוך את הסבל לדור ההמשך.
הלוואי וסיפורי האישי יצליח ליצור שינוי.