בכלא קיבלתי בית ספר של החיים לאלימות …כיום אני מוכן להיות מודל שיקום לגברים אחרים

דוד
בן 52. נולדתי למשפחה שלה ששה ילדים אני החמישי מבין הילדים. כבר מגיל צעיר סבלתי מאלימות של אבי כלפיי. הוא היה מצליף בי עם חגורות ומקלות. כל בני הבית פחדו ממנו ועשו כרצונו, כולל אמי. ואני, שהייתי המרדן, חטפתי את האלימות הקשה ביותר. בגיל צעיר הוכנסתי בכפייה לבית ספר דתי אולם המצב המשפחתי ערער אותי יותר. וכך היה במשך 8 שנים.
בבית הספר לא התענינו בי ולא שאלו. אבי היהאיש קר רוח, ללא רגשות, חייתי בפחדים קשים ממנו וכתוצאה מכך הייתי עושה פיפי עד גיל 13 במיטה. הוא היה מתעורר בלילות לבדוק אם עשיתי פיפי ואם כן, היה מכניס אותי למקלחות קרות.

כתוצאה מהטראומות  הייתי נשאר ער לילות שלמים. מגיל 12 הרגשתי שאני צריך לברוח מהאלימות שלי בבית. את כל התסכולים פרקתי על ילדים ברחוב. בגיל 14 נעצרתי פעם ראשונה על גניבת קטנוע. במאסר הרגשתי פעם ראשונה חמימות ומוגן מהאלימות של אבי. וכך במשך שנים המשכתי לקבל מכות. לא הרגשתי כאב פיזי בכלל אבל תמיד גוננתי על פניי, פחדתי לבכות שלא ישמעו בחוץ.
בגיל 15 אבי תקף אותי בחגורה וזו היתה הפעם הראשונה שבה תקפתי אותו בחזרה, ואז הוא הבין שלא יוכל יותר להרביץ לי. בבריחות שלי מהבית נחשפתי לעולם הסמים, החל מגיל 12 אז הרגשתי שזה משכיח ממני את הכאב והמציאות. הפחד היה קיים תמיד.

בגיל 18 התגייסתי לצבא ולא הצלחתי לשרוד שם. לא יכולתי לקבל מרות וסמכות. גם שם הפעלתי אלימות. אף אחד לאקיבל אותי. הייתי מנודה בחברה נורמטיבית. אחרי 30 חודשים שוחררתי מהצבא. ובמקביל חזרתי לפשע. מיד נשפטתי על עבירות לחמש שנים.

השתחררתי בגיל 22 אחרי שליש ואז חזרתי שוב לעולם הפשע. בתהליך המאסר לא חויתי תהליך שיקום בכלא, אלא קיבלתי בית ספר של החיים לאלימות ולעבריינות בנוסף למה שעברתי. בין האסירים הרגשתי ביטחון עצמי. העולם בחוץ נראה לי מוזר. הבריחה מהמציאות והסמים גרמו לי לסחור ולגנוב. פשע על כל צורותיו ושוב כלא. כך שתים עשרה שנים בתוך בתי הכלא ואין שיקום. ההרגשה שאני לא מוצלח, אני לא נורמטיבי, דימוי נמוך. הייתי מסתכל על אנשים  נורמטיביים ואומר: אלו מסכנים, עובדים קשה, ישנים ואני חי במציאות אחרת.

במשך השנים התחברתי לנשים מכורות על בסיס אינטרס, לא יודע רגשות ואהבה. בטח לא לנהל בית ומערכת עם פתיחות. החיים לימדו אותי לחיות רק לעצמי הישרדות בתוך בועה.

כששוחררתי בשנת 93 המשכתי בסמים וניסיונות גמילה ואין סוף בריחות ואוסף תיקים במשטרה. אספתי תיקים פלילים וקיבלתי על ידי בית משפט תנאי של שישים חודשים. אולם המשכתי לבצע פשע ואספתי עוד 16 תיקים נוספים כשבאתי מול שופט הוא ראה את מצבי ואמר לי לראשונה: "אני מאמין בך" משהו שלא שמעתי קודם מאף אדם,אני מוכן לתת לך צ'אנס אם תלך לגמילה ושיקום, ואם לא,אשלח אותך לבית הסוהר. הוא העמיד לי תנאי של 10 שנות מאסר מול גמילה.

נבהלתי, שוב מאסר בגיל 44. ואז החלטתי ללכת לקצין מבחן שהפנה אותי לגמילה. התהליך לקראת הגמילה היה לי קשה לא הצלחתי להתמיד וחזרתי לשופט כעבור 3 חודשים, אמרתי לו שקשה לי, הוא ראה את הקושי והתעקש לשלוח אותי שוב כשהוא היחידי שמאמין שאני מסוגל לכך. כשכל פעם הוא לא מוותר בפעם האחרונה חששתי לאכזב אותו ובפעם החמישית יצאתי לגמילה ושיקום הייתי בקהילה ובמרכז יום.
משפחתי התעלמה ממני, לאידעו מה עובר עליי, הייתי מנותק ובודד.

כעבור כשנה וחצי הכרתי את אם ילדיי, מכורה לשעבר, ופתחנו מערכת יחסים, ועם התחזקות הקשר החלו לעלות דפוסי ההתנהגות הקשים שאני מכיר. צעקות, מריבות, אלימות פיסית וצורך בשליטה. תוך כדי זוגתי נכנסה להריון והאלימות לא פסקה. היא ספגה ושתקה. תוך כדי טיפול הגמילה שלה היא חשפה בפני המטפלת את האלימות שהיא סובלת ממני. אחרי הלידה הרמתי עליה ידיים בצורה קשה ובעידוד עו"ס שטיפלה בה היא נשברה והגישה תלונה במשטרה. נעצרתי. אחרי 7 שנים בהם לא הייתה לי שום עבירה פלילית ולא נגיעה לסמים. במשטרה הוחלט על צו הרחקה ל 15 יום.

כשיצאתי מתחנת המשטרה  המחשבה שעברה לי "אני רוצח אותה" , לא היה לי איש, לא מקום לינה, אני אוחז תיק עם חפצים מעטים ולא יודע לאן ללכת ,לפנות, הדבר היחידי שנתן לי לשרוד ולא לפגוע בה היה שימוש חוזר בסמים אחרי ניקיון של 7 שנים בכל אותה תקופת ההרחקה שהיתה גם בחורף בקור ובגשמים ישנתי באוטו תחת סמים. פוטרתי מהעבודה,חייתי ללא תחושה.
המקרה דווח לרווחה ובתהליך המשפט זוגתי ביקשה המשך הרחקה. הורחקתי לעוד 3 חודשים. לא היה פתרון למצבי, ולא פנה אליי איש טיפול לבחון את מצבי.

אף אחד לא ראה אותי. פניתי ליחידה לטיפול בנפגעי סמים כדי לחזור לגמילה ועברתי שוב גמילה. בתוך הגמילה חזרתי לבית. לזוגתי, בהסכמתה.אבל שוב חזרתי לאלימות, מפני שהדפוסים האלימים שבי לא טופלו ושוב תלונה במשטרה.  ושוב הורחקתי לשנה.

עם כספי הפיצויים מהעבודה שכרתי יחידה עלובה, כיום אני מתקיים ממשכורת דחק, חי על הקצה. הכסף מאפשר לי לשכור חדר במלונית שבה הדיירים סוחרי סמים, פרוצות ואלכוהוליסטים. ואני חושש מנפילה נוספת ואין לי מענה.

אני עובד לפרנסתי ורוצה להיות כמו אדם נורמטיבי עם בית זוגיות ,חשבון בנק ועוד,את שלא חוותי מעולם.

קורת הגג הזו לא בטוחה עבורי ואין מי שיעזור לי להתקדם ולשקם את חיי. אני במאבק לשמור על חיי גם למען ילדיי. אינני מסוגל לשלם מזונות עבורם אבל הם הדבר שנותן לי את הכוח. אני רוצה להעניק להם את מה שנחסך ממני. אני פוחד שהם יחוו את מה שעובר עליי, אני משתדל לבקר אותם ולהעניק להם חום ואהבה בעזרת הכלים שאני מקבל בקבוצת הגברים.
בית המשפט הפנה אותי למרכז גליקמן לטיפול בדפוסי אלימות. וכיום אני נמצא בקבוצת טיפול עם גברים נוספים. אני בעצמי קורבן של מערכת משפחתית, לא נולדתי עם כלים אלימים.

אני חש שאם המערכת הייתה מבינה את המצוקה שבה גדלים ילדים כמוני ומונעת את הכאב, העולם היה שונה. אנו מצפים להקשבה ולהבנה למצבינו.אין תהליכי שיקום מובנים ליציאה ממעגל האלימות. הייתי רוצה שיהיו לי חיים נורמטיביים.כמו כל אדם.

כיום אני מוכן להיות מודל שיקום לגברים אחרים.ולפעול למען כך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *