הלוואי שיקומו מרכזים שיצילו גברים כמוני

בני
גדלתי בשכונת התקווה, הוריי עולים חדשים שרצו לפתח את עצמם בארץ חדשה, אני זוכר אותם כאנשים עובדים,עובדים קשה לפרנסתם, אמא הייתה הדמות הדואגת והאוהבת ,אבא היה דמות דומיננטית לא מפגין רגשות,קשוח,היה לו כבוד ומילה שלו היתה חזקה,אני זוכר שתמיד היו ויכוחים בבית בין ההורים, המתח ניכר תמיד, אימי יצאה לעזור לאבי בפרנסת המשפחה,

אני למדתי עד כיתה ו ואז עזבתי את בה"ס כדי לעזור לאבי בעבודתו, ולהפחית את הלחץ שבו היה שרוי.

בתור ילד ללא מסגרת הייתי שובב מאוד,הסתובבתי הרבה ברחובות במקומות שהפיתויים היו קלים בגיל 19 הסתבכתי בפלילים, על רקע אלימות וסמים,חוותי מעצרים רבים,הרוב התבטא באלימות רחוב,הוריי התביישו בי מאוד,לצבא לא התגייסתי.

רוב המתחים בבית נסובו סביב העבודה אימי כלהזמן ניסתה לרכך ולרצות את אבי. אחרי תקופת הסתבכות,פתחתי עסק בגיל 24,

את אישתי הכרתי בשכונה במצב שעוד הייתי מבולבל בין חיים נורמטיביים לחיי הבלגאן,אני יכול להגיד שאהבתי אותה,ניסיתי לתת ולהעניק,אבל גם לי היה קושי,הוריי ניסו לעזור לי ואיפשרו לנו לגור איתם,
גם אני כמו אבי איש עבודה,הייתי פחות בבית. אישתי גדלה גם היא בבית שהיה בו מחסור קשה והכסף והעדר הרגש היווה סוג של פיצוי עבורה, היא עברה בילדותה אלימות קשה של אביה כלפיה, וכך התחברנו בשתי העולמות שלנו.

עם השנים היו ויכוחים צעקות והשפלות ביננו אולם,בשלב מסויים התחלתי לחשוד שאישתי מעלימה את כספי העבודה שלי שהשארתי בבית לאט לאט גם הוריי התלוננו שנעלם כסף מביתם,לא רציתי להאמין שזאת היא אך עם הזמן התברר שידה במעשה,תפקדתי תחת לחץ כבד שעורר בי את טריגר האלימות,חשתי מרומה,נבגד,אבי מאשים את אימי במצב והוסיף עוד מתחים עליי, לא יכולתי לשאת זאת פרקתי את כל המתחים,העצבים הפנימיים,חזרתי לגיל הבגרות,חשתי מושפל,הילדים ספגו את המריבות והמתחים המרובים,צעקות קללות,דחיפות,חוסר יציבות ומאבקי כוח,היא לא חסכה ממני גם השפלות, כשבאחד הפעמים היא הזמינה משטרה והתלוננה על האלימות,הורחקתי מהבית שהוא בעצם בית הוריי,הרגשתי שהיא השתלטה על הכל ישנתי אצל אחותי מספר ימים,אולם הכאב היה חזק ממני והחלטתי לנסוע רחוק יותר,נסעתי לאילת עד יעבור זעם הרגשתי שאין מי שיקשיב למצוקה שלי.

שלוש פעמים חוויתי צווי הרחקה ועדיין ניסיתילהתמודד,לא הוצע לי שום טיפול,בפעם האחרונה במהלך ויכוח דחפתי אותה תחת קללות וצעקות,לפתע נתקפתי פחד ויצאתי מהבית בראש עברו לי סרטים של מעצרים וחקירות היא הפכה להיות האוייב מספר אחד שלי,קיבלתי שוב הרחקה ל-30 יום חבר שראה את המצוקה שלי ועבר מצב דומה סיפר לי על המרכז וכך הגעתי לטיפול.

פניתי לקצינת המבחן וביקשתי ממנה להגיע לטיפול,הטיפול חשף בפניי עולם שלא הכרתי,הדימוי העצמי שלי היה בתחתית לא היתה לי יכולת לשוחח עם אנשים,למדתי להקשיב, להתמודד, ראיתי עוד גברים במצבי מה שתמך בי הלאה לטפל בעצמי,אולם מתוך בחירה ופחד בחרתי לא לחזור הביתה.
אישתי הגיע מספר פעמים לשיחות טיפוליות אולם בחרה שלא להמשיך,אני יודע שהיא זקוקה לסיוע אבל היא מסרבת לקבל,היא סובלת ממצבי רוח משתנים והתפרצויות זעם,ילדיי נתונים לקושי נוראי הם מלאי כעס ותסכול כלפיי וכלפי אימם וביניהם ,זה מתבטא גם באלימות מילולית ופיזית, אני מרגיש שהבית הוא חבית של חומר נפץ,וחיי הילדים על הקצה,התוקפנות היא יומיומית ואין לי כלים לסייע, בתי הבכורה נתונה במצב נפשי ירוד, התפרצויות ואינה מסוגלת ליצור קשרים נורמטיביים, בני הסתבך בגניבה ונפתח תיק פלילי.
החיבור שלי ושלה על בסיס הרקע הקשה בו גדלנו הביא תוצאות קשות יחס משפיל ורומס.

היום מראיית החיים שלי, והתמודדות אני עדיין מרגיש בודד, אני זקוק לזוגיות הייתי רוצה לשקם את המערכת אבל קשה בחלוף השנים והתסכולים שנצברו.
אני חושש לשלומה  ועדיין מפחד להיות בקרבתה, אני ממשיך להתמיד בטיפול במרכז, אני חושב שצריך לדבר על המשברים אותם חווים הילדים ולהרחיב את הטיפול וההתייחסות אליהם, השאיפה שיהיה שלום בבית.

הלוואי שיקומו מרכזים שיצילו גברים כמוני בתהליך מהיר יותר ויחסכו סבל רב ממשפחות רבות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *